לפני הכל, אני אמא.
עבורי ההורות היא ציר חיים מרכזי. מסע עוצמתי, מטלטל ומאתגר.
לעיתים אני חווה אותה כשייט על מי מנוחות, ולעיתים כהתמודדות סוערת בים גועש.
לפעמים היא נחה לה בשקט, מסתתרת מאחורי אתגרי חיים אחרים,
ולפעמים היא מגיחה בעוצמה לקדמת הבמה.
תמיד היא שם, נמצאת, לא מוותרת.
נוגעת בנקודות הכי כואבות, שאליהן לא מגיעה אף מערכת יחסים אחרת.
על אף העובדה שההורות מהווה מוקד העניין המקצועי שלי כבר למעלה משני עשורים, בשבילי היא עדיין בגדר תעלומה גדולה. מורכבת מהרבה מאוד רבדים, ובטח שלא ניתן לארגן אותה בנוסחאות קבועות של "עשה" ו"אל תעשה", המתאימות לכלל ההורים.
ככל שאני מתבגרת וצוברת יותר ויותר התנסויות אישיות ומקצועיות, אני מגלה את המקום המרכזי שתופסת ההורות בהתפתחות האישית של ההורה בבגרות. מקורותיה של ההורות טמונים אמנם באותו "מטען ההתפתחותי" שהביא עימו ההורה מילדותו שלו, אך היא דינאמית ועשויה להשתנות ולשנות גם את ההורה מקצה לקצה.
אני מאמינה כי תהליכי ריפוי של פגיעות מהילדות, מתבססים על התבוננות ומודעות לדפוסים רגשיים והתנהגותיים המופיעים בקשר עם הילד, ומהווים מקור לכאב וסבל גם במערכות יחסים משמעותיות אחרות בחייו של ההורה (זוגיות, מקומות עבודה ועוד).
מסע חיי - אירועים משמעותיים
נולדתי בישראל בשנת 1965. אני בת להורים ניצולי שואה.
לסיפורי ההישרדות של הוריי, השפעה מהותית על מהלך התפתחותי בילדות וההתבגרות.
נישאתי בגיל 20, מיד לאחר השחרור מהשירות הצבאי.
בגיל 22 וחצי ילדתי את בני בכורי.
כמו לרבים אחרים, גם לי המעבר להורות היה לא פשוט. מפגש ראשון ואולי המורכב ביותר, בין פנטזיה למציאות. מפגש המעורר בליל תחושות סותרות ומבלבלות של התרגשות ואושר, בצד תחושות לא ברורות של מועקה ובדידות.
קצת אחרי גיל 26, ילדתי את ביתי הצעירה.
עד גיל 29 לערך, חייתי את חלומם של רבים. משפחה חמה ואוהבת, נוחיות כלכלית והרבה הרבה עניין סביב העסק המשפחתי, אותו ניהלתי עם מי שהיה אז בעלי, אביהם של ילדיי.
לקראת גיל 30 אני מרגישה שמשהו משתנה בי. מרגישה בעיקר תחושות של ריק וחוסר משמעות. בפעם הראשונה בחיי אני חווה דיכאון והתקפי חרדה.
אני עוזבת את העסק המשפחתי ומתחילה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך.
במהלך השנתיים הראשונות ללימודים, אני חווה שני אובדנים קשים: מותו של אבי ממחלה קשה ופירוק התא המשפחתי.
שבר המשפחה והשלכותיו לאורך השנים, הוא אחד ממקורות הכאב הגדולים בחיי.
הדרך שלי להתמודד עם הכאב היא לנסות שוב ושוב, למצוא את האיזון שבין החמלה, השמחה והתקווה לבין כאב האובדן וצער ההחמצה.
זו גם אחת התפיסות המרכזיות, המנחות את חיי האישיים והמקצועיים כאחד.
