top of page

לפני הכל, אני אמא.

​

ההורות עבורי היא ציר חיים מרכזי ומשמעותי. אני חווה אותה כמסע עוצמתי, מטלטל ומאתגר. מסע של גילוי, צמיחה והתפתחות. הן בהיבט האישי והן בקשר שלי עם ילדיי. לעיתים היא נחווית כשייט על מי מנוחות, ולעיתים כהתמודדות סוערת בים גועש. לפעמים היא נחה לה בשקט, מסתתרת מאחורי אתגרי חיים אחרים,

ולפעמים היא מגיחה בעוצמה לקדמת הבמה. אבל תמיד היא שם, נוכחת, נמצאת, לא מוותרת. נוגעת בנקודות הכי כואבות, שאליהן לא מגיעה אף מערכת יחסים אחרת.

​

על אף העובדה שההורות מהווה מוקד העניין המקצועי שלי כבר עוד מעט שלושה עשורים, בשבילי היא עדיין סוג של אניגמה. מורכבת מהרבה מאוד רבדים, ובטח שלא ניתן לארגן אותה בנוסחאות קבועות של "עשה" ו"אל תעשה", המתאימות לכלל ההורים. 

ככל שאני מתבגרת וצוברת יותר ויותר התנסויות אישיות ומקצועיות, אני מגלה את המקום המרכזי שתופסת ההורות בהתפתחות האישית של ההורה בבגרות. מקורות ההורות טמונים אמנם באותו "מטען ההתפתחותי" שהביא עימו ההורה מילדותו שלו, אך היא דינאמית ועשויה להשתנות ולשנות גם את ההורה מקצה לקצה. מטבע הדברים, להורות מקום משמעותי גם במסע והתפתחות הקשר הזוגי. כך למשל, פרק הלידות והשנים הראשונות של הזוג בבניית המשפחה הוא אחת התקופות היותר מורכבות ומאתגרות בקשר. רבים מהזוגות המגיעים לקליניקה במהלך תקופה זו, חווים עייפות, ריחוק ותחושות שליליות פנימיות והדדיות. בעיבוד נכון ומתאים של חוויות ההריונות, הלידות והטיפול בילדים הקטנים, חלק גדול מהזוגות מוצא חזרה את הדרך להתקרבות ולשיתוף ההדדי.

​​

​

מסע חיי - אירועים משמעותיים 

​

נולדתי בישראל בשנת 1965. אני בת להורים שורדי שואה.

לסיפורי ההישרדות של הוריי, השפעה מהותית על מהלך התפתחותי בילדות וההתבגרות.

נישאתי בגיל 20, מיד לאחר השחרור מהשירות הצבאי.

בגיל 22 וחצי ילדתי את בני בכורי, וכמו לרבים אחרים, גם לי המעבר להורות היה לא פשוט. מפגש ראשון ואולי המורכב ביותר, בין פנטזיה למציאות. מפגש המעורר בליל תחושות סותרות ומבלבלות של התרגשות ואושר, בצד תחושות לא ברורות של מועקה ובדידות. לימים אבין כמה משמעותי אירוע זה במסע החיים של כולנו.

קצת אחרי גיל 26, ילדתי את ביתי הצעירה ועד גיל 29 לערך, חייתי את חלומם של רבים. משפחה חמה ואוהבת, נוחיות כלכלית והרבה הרבה עניין סביב העסק המשפחתי, אותו ניהלתי עם מי שהיה אז בעלי, אביהם של ילדיי.

לקראת גיל 30 אני מרגישה שמשהו משתנה בי. מרגישה בעיקר תחושות של ריק וחוסר משמעות. בפעם הראשונה בחיי אני חווה דיכאון והתקפי חרדה. 

אני עוזבת את העסק המשפחתי ומתחילה ללמוד לתואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך.

במהלך השנתיים הראשונות ללימודים, אני חווה שני אובדנים קשים: מותו של אבי ממחלה קשה ופירוק התא המשפחתי. 

שבר המשפחה והשלכותיו לאורך השנים, הוא אחד ממקורות הכאב הגדולים בחיי. 

הדרך שלי להתמודד עם הכאב היא לנסות שוב ושוב, למצוא את האיזון שבין החמלה, השמחה והתקווה לבין כאב האובדן וצער ההחמצה.

זו גם אחת התפיסות המרכזיות, המנחות את חיי האישיים והמקצועיים כאחד. 

​

20170904_150443.jpg
bottom of page